פסק-דין בתיק ע"פ 9034/05

1.         לפנינו ערעור המכוון על עצם הרשעת המערער.

2.         המערער, בן 28, הואשם בבית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא רפי כרמל) בת"פ 3942/02, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק). זאת, בעקבות מעשי אלימות כלפי אחותו ואחיו הצעירים ממנו, שהתרחשו בשנים 1997-2000.

בעקבות הסדר טיעון אשר לא כלל את העונש, הוסכם על תיקון כתב האישום, ובעקבות התיקון הודה המערער בעבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק, ובעבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק.

המעשים בהם הודה המערער הם, שסטר לאחיו ודחף אותו וכתוצאה מכך נתקל הילד בארון ונחבל בפניו; באירוע אחר, תוך כדי התגוששות בין השניים, תפס המערער בלסת אחיו ולחץ עליה וכתוצאה מכך נפלה אחת משיני האח; באשר לאחות, הודה המערער כי בעט בה, אם כי אמר שהדבר אירע לאחר שהילדה התרועעה בחברה רעה, ומשביקש ממנה להיכנס לדירה והיא סירבה.

ביום 16.12.2003, לאחר שהוגש תסקיר שהמליץ על העמדת המערער במבחן והטלת עונש של שירות לתועלת הציבור, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, וגזר עליו עונש מאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור את העבירות שבהן הורשע.

            המערער הגיש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 8087/04) וביקש שיוגש תסקיר משלים שיתייחס לשאלת ההרשעה. ב"כ המשיבה לא הביעה לכך התנגדות, פסק דינו של בית משפט קמא בוטל, והוחלט כי התיק יחזור לבית משפט קמא, למען ישקול את פסק דינו על פי התסקיר המשלים.

            בתסקיר המשלים חזרה קצינת המבחן על המלצתה, והוסיפה כי "אין באפשרותנו לבוא בהמלצה חד-משמעית לענין ההרשעה". ביום 30.11.2004 נתן בית משפט קמא את פסק דינו בהתחשב בתסקיר המשלים. בית המשפט הרשיע את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו וגזר עליו, שוב, מאסר על תנאי בן שלושה חודשים, הפעם למשך שנתיים.

הערעור שלפנינו מכוון, כאמור, כלפי עצם ההרשעה.

3.         לטענת ב"כ המערער, תסקיר שירות המבחן לא היה שלילי, הגם ששירות המבחן נמנע מהמלצה חד-משמעית שלא להרשיע את המערער.

ב"כ המערער מצביע על כך שהעבירות בהן הורשע המערער נמצאות ברף התחתון של עבירות התקיפה. הוא מוסיף כי לאור מצבו המשפחתי - הוריו לא נטלו על עצמם תפקיד חינוכי ביחס לילדים - ראה המערער עצמו כאחראי על אחיו ועל אחותו, כמו גם לחינוכם. לדבריו, לקיחת אחריות על המשפחה וחוסר רצון לערבה בהליך הפלילי נגדו הם שעמדו, בין השאר, בהודאת המערער. ב"כ המערער סבור כי היה על בית המשפט להתחשב בגילו הצעיר של המערער עת ביצע את העבירות, ובכך שמשפחתו השתקמה מאז, לאחר שהתגברה על האירוע.

לאור כל אלה, סבור ב"כ המערער, כי לא הושת על המערער העונש הראוי. לטעמו, העונש שעליו המליץ שירות המבחן (צו מבחן ושירות לתועלת הציבור) הוא העונש הראוי, משום שהוא עונש מוחשי. בנוסף, סבור הוא כי יש לבטל את ההרשעה, אשר פוגעת בעתידו של המערער ויש בה כדי לפגוע אף במרקם העדין של משפחתו.

4.         בית משפט קמא היה ער לכל נסיבות המערער, וציין כי לחובת המערער עומדת העובדה כי אין המדובר באירוע בודד אלא במספר אירועים שגם אם נעשו בכוונה חיובית, אינם מוצדקים.

על המערער הוטל בעבר עונש של מבחן בלא הרשעה בגין מעשים שביצע עת היה קטין. בית משפט קמא סבר כי העובדה שבעבר ניתנה למערער הזדמנות אחת כאשר לא הורשע, הרי מתן הזדמנות נוספת תיעשה רק במקרה חריג, ועניינו של המערער לא נפל בגדר חריג זה.

5.         אמות המידה באשר לאי-הרשעה מצויות במספר פסקי דין. נציין מהחשובות שבהן.

בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, נאמר:

"בפסיקתנו נקבע, כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל" (שם, בעמ' 341).

ועוד נאמר בעניין כתב:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342).

במקרה שלפנינו, התנאי הראשון לא הוכח, ואף התנאי השני לא מתקיים בנסיבות העניין.